אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

ביום כיפור 1970 נכנס אלי שמואלי, אז תושב חדש בשיכון ותיקים, לבית הכנסת בשד' העם הצרפתי, ונדהם לגלות כי מרבית השכנים הם ידוענים שכותבים, או מכתיבים בעצמם, את סדר היום במדינה ולפעמים גם מחוצה לה. נרגש הגניב מבטים לצדדים ונשבע לעצמו כי יבוא יום בו יחקור את תולדות שיכון ותיקים.

"אני זוכר לדוגמא כי אלימלך רימלט, חבר כנסת מטעם המפלגה הליברלית, גח"ל והליכוד, היה כל בוקר יוצא לאסוף את העיתון שלו מחוץ לשער הבית ומברך אותי לשלום. חברי היו שואלים אותי: 'מה? ההוא שהציעו לו להיות נשיא גר ברחוב שלך ואומר לך בוקר טוב?' כן, הייתי משיב בגאווה. ככה זה אצלינו בשיכון."

בסוף שנות ה- 90 התיישב אלי לראשונה על הפרוטוקולים של זקני מועצת העיר. לשמחתו גילה כי אברהם קריניצי אשר מלך על רמת גן ביד רמה במשך 43 שנה, ורשם ככל הנראה שיא עולם באורך קדנציה של ראש עיר, עשה עבודת תיעוד מצוינת. אלי, אשר כילד הסתובב בביתו של קריניצי לא פעם, בשל המוצא המשותף של אימו ושל ראש העיר – העיר גרודנו, היום בבלארוס, חש, לא רק שהוא משביע את סקרנותו, אלא גם סוגר מעגל.

אבל רגע לפני שאנחנו צוללים לכל התגליות שהסתתרו בארכיון העיר, וגם בראשם של אינסוף שכנים, קרובים או רחוקים, שראיין אלי במהלך השנים, נפנה זרקור לאיש שהתרגל לספר אודות אחרים.

סיפור חיים

אלי נולד בישראל ב- 1943, לאב יליד קייב ואם ילידת גרודנו, כאמור. בילדותו התגוררו בני המשפחה בתל אביב, כדיירי משנה בביתה של ברכה פלאי. פלאי זו היתה המייסדת של ההוצאה לאור 'מסדה', ומי שבגיל המתאים וודאי זוכר נכסי צאן ברזל כמו האנציקלופדיה העברית לדוגמא.  כרכים עצומים, בגודלם ובתוכנם, שהיו מסודרים על המדפים הגבוהים בספריה, בלא מעט בתים בישראל. אלי למד בתיכון מקצועי שהקימה חברת תעש ושכן ביד אליהו, שם שילב בין לימודים ועבודה ולמעשה גם את שירותו הצבאי העביר במפעל, במסגרת שיתוף פעולה של תעש עם צה"ל. כחלק מאותו שיתוף פעולה המשיך ללימודי הנדסת מכונות בשלוחה של הטכניון בת"א. לאביו היה בית דפוס ברחוב יהודה הלוי בת"א ועם סיום לימודיו נכנס אלי לעסקים. "המתחרה הכי גדול שלנו היה דפוס בארי אשר הוקם ב- 1950, והתפרסם בשנה החולפת בנסיבות מצערות."  

בשנת 1984 מכר אלי את העסק, פנה ללימודי מנהל עסקים באונ' העברית והתחיל לייעץ לחברות הייטק כגון סאיטקס ואינדיגו. במקביל, במשך שנים היה חבר ב'מועצה לשימור אתרים' ושם ליבה את התשוקה שלו לעסוק בחקר השיכון. "באותם ימים, בעצם גם היום, איש לא הכיר את ההיסטוריה של השיכון, ולאחר שראיתי אילו עבודות חשיפה ותיעוד משמעותיות נעשו בת"א, אשר הובילו בסופו של דבר להכרזה על העיר הלבנה כאתר מורשת תרבות עולמי מטעם ארגון אונסק"ו, התחלתי לחקור בעצמי את תולדות שיכון ותיקים בתקווה שאנשים נוספים ימצאו בכך עניין."

שם משעמם לשיכון מעניין

ב- 1922 רכש הנדיב יצחק ליב גולדברג מן הטמפלרים פרדס גדול שהשתרע מפרשת דרכים עד תל ג'ריסה, הידוע יותר בכינוי גבעת נפוליאון,  ועליו הוקמו שכונת חרוזים ומתחם הבורסה, הסמוכים. משום מה נעצר גולדברג במה שידוע היום כרחוב רוקח ושטח של כ- 600 דונם נותר מיותם, עד אשר החליט קריניצי לגאול אותו מיתמותו ולבנות לנו שיכון. "כך בשנות ה- 40 רכשה עיריית רמת גן את השטח הזה, ככל הנראה מן הבריטים, למרות שהיסטורית היה שייך לטמפלרים" אומר אלי ומוסיף כי "רב הנסתר על הגלוי, שכן לא הצלחתי למצוא מסמכים המתעדים את הרכישה, מלבד פרוטוקולים המתארים דרכים לגיוס כספים למטרה זו."

באחת מישיבות המועצה בשנת 1944 אמר מהנדס העיר, רפי מגידו, כי מן הראוי להקים לאורכו של נחל הירקון את הרחוב השיקי ביותר בעיר, כנהוג באירופה. על כך השיב לו קריניצי כי הוא סומך על עיריית ת"א שתקים יופי של פארק סביב נחל הירקון ולא טעה. רק חבל שהנחל המפכה הפך ברבות השנים לעכור ודלוח, שלא נאמר למפגע תברואתי. 

באותן ישיבות אמר קריניצי לא פעם כי הוא מעוניין להקים, כאן אצלינו, שכונה שתהיה למופת של תכנון עירוני. על כן שכר, בשנת 1948, את שירותיהם של שניים מן  האדריכלים המובילים בארץ, דוד ברוצקוס שתכנן בין השאר את הגימנסיה העברית בגבעת רם בירושלים ויצחק פרלשטיין, שתכנן את שכונת נווה אביבים ואת כלבו שלום. התוכניות של השניים עמדו בציפיות של קריניצי וכללו רחובות מעגליים, לא פחות מ- 13 שבילים פנימיים המקצרים את הדרך מלב השכונה לדרך אבא הלל ההיסטורית, אשר אגב שמשה בימי עבר כדרך הראשית מיפו לשכם. בנוסף, הקצו השניים 50% משטח השכונה לשטחי ציבור כולל שדרות, גנים, מוסדות חינוך, מרכזי מסחר, בית כנסת – כל זאת על מנת להעניק לתושבים מענה לכל צורך, בגבולות השכונה.   

ותיקים על שום מה?

השיכון נוסד באופן רשמי ב- 1950 ובו 500 בעלי בתים. בראשית חשב קריניצי לשכן כאן את וותיקי העיר אולם עם קבלת התוכנית המרהיבה מצמד האדריכלים שינה דעתו, והחל לחלק מגרשים לשמנה והסלתה של הישוב.  

קריניצי היה אסטרטג בעל מעוף והבין את העוצמה שיכולה לנבוע משילוב בין אנשי תקשורת ושלטון. הוא פרסם מודעה בעיתון של חירות, פנה לאגודת העיתונאים, למשטרה ולגופים נוספים והקצה לכל גוף כזה מספר מכובד של בתים בשיכון. לכל אלה צרף אמנים ידועי שם, מוסיקאים וסופרים במטרה ליצור תמהיל מגוון ומנצח של אוכלוסיה.

לכוכבים הגדולים ביותר אף פנה בעצמו כמו למשל לאורי צבי גרינברג, גדול משוררי האקספרסיוניזם, וגם חבר בכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות. אשתו אגב, עליזה גרינברג, משוררת בפני עצמה הידועה גם בשם העט עין טור מלכא, נפטרה ביולי השנה, באותו בית שהעניק להם קריניצי, ממש כאן בשיכון.

אגב, בדומה לאצ"ג רבים מתושבי השיכון הראשונים נמנו על תומכי האצ"ל והלח"י, זאת ברוח המוניטין שדבק בעיר רמת גן אשר כונתה ע"י הבריטים 'האינקובטור של הטרור היהודי', וזאת למרות שקריניצי בעצמו היה חבר ההגנה.

מוכנים לניים דרופינג? מאבא אחימאיר ועד נתן רפופורט

הפגישה עם אלי מתקיימת בביתו היפהפה אשר ברחוב אביבים, עם תקרת העץ המשופעת שמשרה חמימות. אלי מתגאה בפני כי תכנן את הבית בעצמו ואני חושבת כי במקום הנדסת מכונות וודאי היה צריך ללמוד אדריכלות. המשיכה שלו לבתים בשיכון, לא רק להיסטוריה שלהם אלא גם לאופי הארכיטקטוני, ניכרת.

אני חורגת מן הכלל ששמתי לעצמי, לפגוש את בני שיחי בקפה מול גבעת נפוליאון, רק משום שאלי עבר שבוע קודם לכן ניתוח וכעת הוא מתאושש, בקצב מסחרר, בביתו. אנחנו יושבים במטבח ואלי מתחיל עם ניים דרופינג שנמשך למעלה משעתיים. שמות שמעוררים התרגשות ומציתים את הדמיון, לפחות את שלי.

בין הראשונים מגיעים אב"א אחימאיר, מן האידיאולוגים הבולטים של תנועת ז'בוטינסקי ונח מוזס, המו"ל של ידיעות אחרונות והעורך הראשון שלו, אשר שמותיהם מתנוססים עד היום בשני רחובות בשיכון.   

עיתונאי נוסף שמקבל הזמנה לגור בשיכון, אך מסרב, הוא עזריאל קרליבך, האיש שפורש מידיעות אחרונות ומקים את המתחרה הכי גדול שלה - מעריב. אני נרגשת לגלות כי הבית שהיה מיועד לקרליבך הוא הבית שבו אני ומשפחתי מתגוררים בו, ברחוב המרגנית, וממהרת לנכס לעצמי את הייחוס המכובד. בדו-משפחתי הצמוד אלינו, ממש מעבר לקיר הסלון, התגורר לא אחר מאשר חיים גמזו, מבקר האמנות והתיאטרון המושחז, המייסד של בית צבי וממקימי מוזיאון תל אביב. על גמזו זה מספרים כי קישון המציא את המילה 'לגמוז' כנגזרת משמו, ופירושה, איך לא, לקטול, או פשוט לבקר עד כלות. 

בזה אחר זה מגיעים יצחק חרפי, מחלוצי התעופה וההגנה בארץ ישראל וממפתחי הנגב.  יוחנן בדר, הידוע בעיקר בזכות הכינוי שהדביק בן גוריון לבגין "האיש היושב ליד חבר הכנסת בדר".  אפילו יצחק שמיר מקבל מגרש בשיכון, אך מוותר בשל ההקנטות של חבריו התל אביבים – "כיצד זה תגור עם יתושים בחולות?". מה אומר, צדקו החבר'ה של שמיר, שכן עד היום אנחנו נאבקים, ללא הצלחה, בצאצאים של אותם היתושים.  לימים אגב, נולדת בבית עליו ויתר שמיר, דליה מזור מגישת החדשות האגדית.  

ברחוב זמיר אפשר ללמוד על כל מלחמות ישראל

אלי שמח לחלוק את הידע שצבר ולכן עורך סיורים בשיכון. פעם אחת אף הוביל סיור של כיתה מניצנים, ובהזדמנות אחרת ערך סיור לתלמידי אהל שם באטלייה של רפופורט, לקראת היציאה למסע לפולין. "חבל שהסיורים עם התלמידים לא התרוממו" הוא אומר בצער, "ברחוב זמיר למשל, על פני  150 מטר ניתן ללמוד על כל מלחמות ישראל". 

שלושה גיבורים, נושאי עיטור העוז, התגוררו ברחוב הזה. סימן-טוב גנה אשר נפצע קשה בשתי רגליו במלחמת השחרור והמשיך, תחת מטחי ירי כבדים, לטפל בפצועים ולהשיב אש. שמאי קפלן אשר נפל במלחמת ששת הימים, בסיני, לאחר שהמשיך להילחם למרות שנפצע אף הוא ושלמה בלבן, שתפס פיקוד על היחידה לאחר שהמפקדים נפגעו, חילץ נפגעים ונלחם בעוז עד אשר נהרג.

עוד גיבורים שגרו ברחוב הזמיר הם עמיחי פאגלין, המוכר בכינויו "גידי" ושימש כקצין המבצעים הראשי של האצ"ל, שמואל תמיר עליו נרחיב קצת בהמשך, אשר בנו דוד ותשעה מחבריו התרסקו עם מסוקם בזמן ששבו ממשימה חיונית. על שמם הוקם המושב "נתיב העשרה". חיים מצליח אשר נפל בקרב במעבר המיתלה במערכת סיני ויהודה אראל, שהתנקש בחייו של גוטהילף וגנר, הנאצי האחרון בישראל.

אמנות או למות

בניגוד לאווירה השורה על עולם האמנות הישראלי בשנים האחרונות – מיעוט תקציבים, העדר הכרה, צמצום הפקולטות למדעי הרוח באוניברסיטאות וכו'  - קריניצי השכיל לראות באומנים ובאמנות מרכיב חיוני בעיצוב ובליכוד הקהילה. כחלק מתוכניתו להקים קריית אומנים, הוא הזמין לשיכון ותיקים אמנים בינלאומיים כמו קוסו אלול, פסל ישראלי קנדי שנולד ברוסיה ושימש כמורה לאמנות ברמת גן. לנתן רפופורט, פסל, צייר וצלם אשר פיסל את האנדרטה לזכר גטו ורשה, נתן בית ואטלייה ברחוב רוקח. גם יוסף קונסטנט, פסל וצייר, שחילק את זמנו בין פריס לרמת גן, קיבל מקריניצי בית שכיום נמצא בשיפוצים, לקראת הפיכתו לחלל המיועד לפרויקטי רזידנסי לאמנים. ביתו של אהרון כהנא, צייר ואומן קרמיקה, תוכנן ע"י האדריכל יעקב רכטר בהשפעת האדריכל הצרפתי הנודע לה קורבוזיה, ונחשב למופת אדריכלי. ובינתיים, עד אשר יפתח מחדש, ניתן בבקרים, לפחות בימי החורף, לפגוש שם את המתעמלים של עוז מ"חיים באושר וכושר". גם המקום של עולם המוסיקה לא נפקד ואחד הנציגים שלו בשיכון היה המלחין מנחם אבידום, חתן פרס ישראל למוסיקה.

7/10

כאשר אני שואלת את אלי לגבי תחושותיו בנוגע ל- 7/10  הוא מביא כמשל את סיפורו של עו"ד שמואל תמיר, לימים שר המשפטים בממשלת בגין וכפי שציינו קודם -  תושב השיכון. תמיר התנדב לשמש כסנגור של 'שורת המתנדבים' במשפטם נגד תושב אחר בשיכון -  עמוס בן גוריון -  הבן של..., סגן מפכ"ל המשטרה ולימים מנכ"ל את"א. תחת ידיו המיומנות וחוש הצדק המפותח של תמיר הפך המשפט להאשמה נגד צמרת המשטרה. 'שורת המתנדבים' בהובלתו זכתה בבית המשפט העליון לאחר שערערה על פסיקת המחוזי.

תוצאות המשפט חשפו את פניה המושחתים של צמרת המשטרה ולימים אמר אמנון רובינשטיין כי "זה היה ציון דרך בתולדות המדינה, כיוון שזהו מקרה ראשון בו יצא ארגון א-פוליטי נגד הנורמות המקובלות בישראל."  פרשה זו היא שפתחה את הדלת לשחרורם של המשטרה, התביעה, בתי המשפט והעיתונות מצבת השלטון, והפיכתם לזרועות עצמאיות.

לא כך הדבר היום, וודאי שלא אחרי ה- 7/10, אני קוראת בין השורות את מחשבותיו של אלי.

ומה בעוד 100 שנה?

"בעוד 100 שנה, לא נהיה כאן. לצערי, אני אדם פסימי ולעניות דעתי אנחנו בדרכינו לקראת חורבן בית שלישי.  כבר שנים אני סבור כך והשנתיים האחרונות רק מחזקות את דעתי. אנחנו נטועים עמוק במזרח התיכון, יש לנו מנטאליות מזרח תיכונית, ועל כן יש להניח כי נגמור עם שלטון אוטוקרטי, בדומה לשכנותינו. אני מסתכל על נכדי ומתעצב" הוא אומר ומעציב גם אותי.  

ונסיים בחידה...

דיירת נוספת בשיכון שקבלה מגרש שלם מקריניצי, בשכנות לאצ"ג, היתה הגברת איטה פנגר, סוכנת ביטוח אשר חתומה על לא מעט הסכמי ביטוח בשיכון. "עד היום לא הבנתי כיצד סוכנת ביטוח, מהוללת ככל שתהיה, מקבלת בית על פני מגרש שלם, כאן בשיכון."

על פנגר זו לא תמצאו ערך ויקיפדיה, אפילו לא שורה, או מידע כלשהו, ממישהו. משיחה שקיים אלי עם בתה מרגלית למד כי כבת למשפחה אריסטוקרטית מפולין, למדה חיה בסורבון ועם סיום לימודיה שלחה אותה אימה לקרוב משפחה בא"י – פרופ' גרשום שלום - מגדולי חוקרי הקבלה. חיה מצאה עבודה כמתורגמנית, וכמזייפת מסמכים עבור האצ"ל. את עבודתה עשתה יום יום במנזר, וכאשר המשיכה ללבוש מדי נזירה במהלך הריונה, עוררה את חשד הבריטים ונתפסה. היא הוגלתה למחנות המעצר באריתריאה יחד עם לוחמי אצ"ל נוספים, ילדה שם את בתה וחזרה לארץ בזמן מלחמת השחרור. אז כאמור הפכה לסוכנת ביטוח וקבלה בית בשיכון, ובד בבד, נסעה לטיולים תכופים בעולם, בשנים בהן נסיעה לחיפה היתה בגדר מותרות. אלי מעלה חשד כי חיה עסקה בדברים שהשתיקה יפה להם אך למרות שנבר, שאל וחקר, לא גילה דבר וחצי דבר אודות עיסוקיה הכמוסים. אז אם במקרה מישהו מכיר את קורותיה של הגברת איטה פנגר - אלי שמואלי ישמח לשיתוף.

"ומה עכשיו?" אני שואלת. "בארכיון של מחלקת הנדסה עדין לא נברתי ודווקא הייתי רוצה".